נגלה לכם סוד. בדרך כלל, אלה בכלל לא הדברים הגדולים. לא המלון, לא המסיבה המטורפת שלקחה את כולם לקצה, וגם לא יעד שעדיין לא הייתם בו. שלא תבינו לא נכון, כל אלה סופר חשובים ומשמעותיים. אבל מה שאנשים זוכרים הם דווקא הרגעים הקטנים יותר. השיחה שנפתחת פתאום בארוחת ערב כשה VP Marketing מתחיל לשיר עם גיטרה יחד עם ההיא מה Finanace.
כשמישהו מהמשרד שאף פעם לא באמת דיברת איתו, פתאום הופך לחלק מהחבורה. הבוקר שאנשים שרגילים להיות בדופק גבוה על 200, קמים אליו בלי לחץ. התחושה הזאת של ״זה אשכרה חלק מהעבודה שלי״.

ובניגוד למה שחושבים, ההבדל בין נופש שנשכח לנופש שנהפך לסיפור הוא לא התקציב, הוא הכוונה. רוב הנופשים לא נשארים בזיכרון כי הייתה עוד פעילות או עוד מסיבה, אלא כי הייתה בהם זרימה, אמיתית. הייתה מחשבה על הקצב, על האנרגיה, ויצירה של תחושה אישית שחושבים על כל אחד ממי שבונה את הארגון הזה.

אנחנו מתחילים תמיד מניתוח  ה-DNA הארגוני. מה החברה עוברת עכשיו? מה האנשים צריכים מהרגע הזה? צוות שרץ חמישה ספרינטים ברצף ולא הרים ראש צריך משהו אחר מצוות שחוגג סבב גיוס גדול או הנפקה מוצלחת. ריטריט לאנשים שצריכים לנשום נראה שונה מנופש לחברה שמחפשת לפרוק אנרגיה.

ויש גם את עניין השחרור: לא כל שעה צריכה להיות מתוכננת. לפעמים הרגעים שאנשים זוכרים באמת נוצרים דווקא בין לבין: שיחה בבריכה באחת בלילה, גילוי של תחביב משותף, או ריצה ספונטנית בחוף בבוקר. אנחנו בונים את החוויה כך שגם לרגעים האלה יהיה מקום. בסוף, נופש חברה טוב לא נמדד רק בכמות הסטוריז׳ שאנשים העלו, אלא במה שנשאר אחר כך בפנים, בתוך הצוותים.